"ספר על המסע הרוחני שלך".
בעיני זו אחת המשימות היותר מורכבות. היות ואם ישאלו אותי שוב בעוד שבוע, סביר להניח כי התשובה תהיה שונה משהו.
כי איך אפשר לספר על מסע שמעולם לא יצאת אליו??
הרי לא קמתי יום אחד ואמרתי לעצמי: "הגיע הזמן לצאת למסע רוחני"..
הציטוט: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות" הוא הדבר הראשון שעלה לי במחשבות, כשנשאלה השאלה 
מעבר לזה שבנוסף לכך, לא פשוט לי להיחשף, ובכל זאת, צריך לענות.
אז ככה, מעולם לא התייחסתי לעצמי כאל אדם רוחני, אלא להיפך. כאחד שהגיע מרקע דתי כפייתי, אפילו צליל המילה רוחני עורר בי סוג של התנגדות, ואם אוכל להצביע על ציון דרך אז הוא יהיה, ללא תאריך כי אין כזה, היום שבו התודעה שלי עשתה את ההפרדה בין רוחניות לדת.
ובעצם כל התשובה לשאלה ,בעיני, בנויה מציוני דרך…
דיויד בואי אמר: "אנשים דתיים הם כאלו שפוחדים מללכת לגיהינום, ואנשים רוחניים הם כאלו שהיו שם".
ובמובן מסויים הייתי שם.
לא שאני חלילה משווה את עצמי, קטונתי, אבל הבודהה , לפני שקראו לו כך, יצא למסעו בכדי לעצור את הסבל האישי שלו. הוא לא יצא ל"מסע רוחני" וכך גם אני חושב שכולנו בכלל, וגם אני בפרט.
עם השוני הגדול שבהסתכלות לאחור, לא הצהרתי לעצמי שכך אני עושה, אבל פשוט חיפשתי דרך לעצור את הסבל.
כמובן שאם היו שואלים אותי אז, אם אני סובל, הייתי עונה שלא. ההכחשה של ה"ראש" שרוצה שהכל ישאר אותו הדבר.
לאורך חיי, היו תחנות, נקודות בזמן, כאלו שאפשר לקרוא להם כשמספרים את הסיפור, בהסתכלות לאחור:" ציוני דרך".
בתוך הדואליות של לחיות בתוך ה"טראנס" של החיים הגשמיים ; אשה, ילדים, פרנסה חיים…ואולי גם הקול הפנימי שלוחש בפנים: "אולי זה יכול להיות אחרת."
תחנה בזמן, ציון דרך, ראשון היה לפני המון שנים כשעשיתי את כל סדרת הסדנאות של ה"פורום של לנדמרק" שגרם לי לשינוי תודעתי גדול אבל הלך והתאדה לאורך הזמן. הטראומה והסבל תפשו את מקומם הטבעי מחדש.
ציון דרך נוסף היה והינו שטופלתי בשיטה שנקראית "ניאו הומנולוגיה" שלאותה תקופה שינתה את חיי ברמה כזאת שהעמקתי, ומתוך הרצון להעביר הלאה הפכתי למטפל בשיטה ובורכתי בכך שיצא לי לעזור למספר אנשים לאורך הזמן. אך…משהו היה חסר. שוב, עם הזמן החלק האחר של הדואליות, הטראנס של החיים, החזיר אותי אליו.
הפסקתי לטפל, ובשלב מסויים הפכתי למנכ"ל של קבוצת ספורט גדולה, ונחשבתי, בעיני אחרים. הייתי מוכר, מפורסם (בחוגים מסויימים) אולי אפילו היו כאלו שקינאו בי…
אבל בפנים הרגשתי אחרת.
חיי הנישואין שלי היו הרוסים, יחסיי עם הילדים שלי היו סבירים במקרה הטוב, ויחסיי עם עצמי (כמובן בהסתכלות לאחור) היו איומים. כשהייתי שומע סביבי שאני מצליח הרגשתי שזה שקר…
סוג של " קשר של שתיקה".
ואז הגיע הטרילותרפיה.
הגעתי לסדנא של ניסים די במקרה. גרושתי דאז, שהייתה בסדנא אמרה לי- אולי תלך, אז הלכתי.
מכירים את ההצגה: " אני כאן בגלל אשתי"?
ובסדנא משהו אחר קרה.
התחברתי לרכות שהיתה שם, התחברתי עצמי, הגעתי הביתה.
נשמע כמו מילים גדולות, אני יודע…
רוחניות בעיני, בהגדרה הלכאורה פשוטה, זה "להסתכל פנימה".
גם כשזה לא קל, גם כשכואב, זה להמשיך להסתכל ולהסכים לראות לקבל את מה שרואים.
ובטרילו מצאתי את השפה שעשתה את זה אפשרי.
בתהליכים הקודמים, למדתי דברים חשובים שמשרתים אותי עד היום אבל גם הם הפכו למשמעותיים יותר מעל המצע של הטרילותרפיה שהוסיף להם תבלין, "אבקת הקסם".
כאילו מילאו את החורים בגבינה השוויצרית.
היכולת להבין ולהפריד בין צורך (ראש), לרצון (רגש), ולתת מקום של כבוד לשניהם.
ההבנה ששניהם, הראש והרגש הם שלך אבל הם לא אתה.
שמה שקרה לך זה רק מה שקרה לך אבל זה לא מי שאתה, כי האמצע יכול לבחור אחרת.
לבכות אחרי 45 שנים שלא בכיתי (כולל מות הורי) ולהבין שאין לזה קשר לחולשה. אולי אפילו להיפך.
דרך השיח של שלושת החלקים שלך- ראש רגש ואמצע וקבלה שלהם אחד את השני, אפשר לקבל את האחרים.
מדי פעם נשאלתי אם אני יכול לשים את האצבע על משהו מסוים שיכול לסמל את השינויים שעברתי?
ותמיד עניתי שכל פעם התשובה תהיה שונה, אבל בכל זאת הפעם:
"מערכת היחסים עם החיים"
, שבעיני מהווה את הבסיס לכל מערכות היחסים. שם עברתי, בתהליך כמובן, ממלחמה לשלום. השלום עם האקזיסטנס אפשרי רק כשהאמצע נוכח וזה משנה את חווית החיים…
וכתוצאה מכך אני חי עם החברה הכי טובה שלי בזוגיות שלא ידעתי שאפשרית, בורכתי שזו אותה אשה מסיפור הגירושין.
יחסיי עם ילדיי מופלאים בעיני ואני מקבל את עצמי בדיוק כפי שאני ולא נותן ציונים.
נהנה להעביר את זה הלאה בחדר טיפולים, בסדנאות וגם סתם ברחוב.
אז רוחני או לא..זה המסע שלי והוא בעיצומו.
וכפי שאמר הבודהה: "דרכים נועדו לכך שנלך בהם, ולא כדי להגיע לאן שהוא"
דני